בעוד כשבועיים יוחלט מה ייעשה ב-1,200 ילדי העובדים הזרים הבלתי-חוקיים שלאחרונה הסתמן כי יגורשו עם משפחותיהם בסוף שנת הלימודים הנוכחית ולא יקבלו מעמד קבע. רוב ילדי העובדים הזרים מתרכזים באזור תל אביב, ומעטים מתגוררים גם באזור השרון.

אלכסנדרה (שם בדוי) בת התשע, נולדה בישראל וגרה עם משפחתה שהגיעה מהפיליפינים בהרצליה. היא אוהבת את סיפורי התנ"ך שנלמדים בבית הספר
והחביב עליה מכל מה שלמדה עד כה, הוא סיפור בני ישראל במצרים. את הסיפור מתארת אלכסנדרה בהתרגשות והתלהבות רבה. היא מספרת על פרעה, על הקשיים והייסורים שחוו בני ישראל ועל הניסים שהוציאו אותם מעבדות לחירות.

עכשיו היא מספרת, בגוף ראשון, את מה שעובר עליה בתקופה האחרונה. סיפורה האישי מלא בתקווה גדולה וגם בנאיביות של ילדה בת תשע, שמנסה להבין איך הפך סיפורה האישי לסיפור המצוקה של כלל העובדים הזרים, שכמו בני ישראל במצרים מחכים גם הם לנס.

אני רוצה להישאר
"קוראים לי אלכסנדרה, אני בת 9 וגרה בהרצליה. הוריי עלו לארץ מהפיליפינים, הכירו, התחתנו ואני ושני האחים שלי נולדנו פה, בישראל. השנה עליתי לכיתה ד' בבית ספר 'נוף ים'. בשבוע שעבר חברה שלי באה אליי ושאלה אותי אם לשיעור אקטואליה בבית הספר אני רוצה להקריא כתבה שהיא מצאה בעיתון על אנשים שעשו הפגנה כדי שלא יגרשו את הפיליפינים חזרה לארץ שלהם. הסכמתי.

"אני חושבת שבאמת לא צריך לגרש את האנשים, כי הם עובדים קשה כדי לשלוח כסף למשפחות שלהם. לא הראיתי את זה לילדים בכיתה, אבל הבנתי שההפגנה קשורה גם אליי. האנשים האלה מפגינים גם למעני ולמען המשפחה שלי והרגשתי שהם יכולים להצליח בהפגנה. רציתי שהם יצליחו.

"אמא ואבא לא מדברים איתי על הדברים האלה, הם מדברים אחד עם השני בפיליפינית, שפה שאני לא מבינה. הם רק אמרו לי שאין לנו תעודות זהות ושאולי נצטרך לנסוע לפיליפינים, אבל אני לא רוצה לנסוע, אני רוצה להישאר פה בישראל. אם בממשלה יחליטו שאני צריכה לעזוב, אז אני אהיה מאוד עצובה כי אני לא מכירה שם אף אחד, אני לא יודעת איך חיים שם ואני בקושי יודעת פיליפינית. בישראל נולדתי. פה נמצאים כל החברים שלי ואני רוצה להישאר פה.

"אני רואה את התוכנית 'כמעט מלאכים' וכוכבת הילדים עדי הימלבלוי היא הכי אהובה עליי. מחגי ישראל אני הכי אוהבת את חג פורים. בשנה שעברה התחפשתי למלכת הוורדים והשנה אני ממש לא יודעת למה אתחפש. בבית הספר אני אוהבת את שיעורי הספורט, וגם זואולוגיה ותנ"ך.

"הסיפור של בני ישראל במצרים ריגש אותי. איך פרעה היה קשה אליהם ואלוהים העניש אותו ואת בני עמו, ואיך אלוהים עשה נס וחצה את ים סוף לשניים כדי שבני ישראל יוכלו לברוח למדבר. גם במדבר היה להם קשה, בקושי היו להם מים והם עברו הרבה מלחמות אבל כל פעם ניצלו. אני אוהבת זואולוגיה כי אני אוהבת חיות. הייתה לי כלבה שנתתי אותה לדודה שלי. קראתי לה 'שי', כי היא גם הייתה מתנה בשבילי וגם בפעם הראשונה שפגשתי אותה היא ממש התביישה.

"אני עדיין לא הולכת לחוגים, אבל מאוד אוהבת שחייה. מדי פעם אני שוחה עם אח שלי בקאנטרי קלאב בהרצליה. הייתי רוצה להתגייס לצבא וכשאהיה גדולה, אני רוצה להיות רופאה. אני רוצה להציל את המשפחה שלי ואנשים אחרים שיצטרכו אותי.

"אני לא מרגישה שונה פה בישראל, אף אחד מהילדים בבית הספר לא אמר עליי משהו לא יפה. אני מרגישה שפה זה הבית שלי ואני גם אוהבת את איך שאני נראית. את מי שאני.

"אני לא יודעת הרבה על הפיליפינים. אמא ואבא לקחו אותי לביקור קצר שם. אני מכירה את הדגל שלהם, את הריקוד הלאומי וגם שמעתי את ההימנון, אבל אני לא זוכרת אותו, אני לא יודעת את המילים. את ההימנון של מדינת ישראל אני מכירה. אני שרה אותו בבית הספר. אמא מכינה לנו מאכלים פיליפיניים, אבל אני אוהבת אוכל ישראלי. אני אוהבת שניצל ופסטה. אמא ואבא גם לא מדברים איתי הרבה על מה שהם עברו עד שהגיעו לישראל. לפני כמה זמן שאלתי את חברה שלי מבית הספר, שהמשפחה שלה גם מהפיליפינים, אם היא רוצה להישאר פה. אמרתי לה שאני הייתי רוצה להישאר פה, ואז היא אמרה לי שגם היא הייתה רוצה להישאר פה. אני לא אומרת את זה לעוד אנשים, כי אני לא מכירה עוד אנשים שאין להם תעודות זהות. לי ולחברה שלי אין תעודות זהות.

"הייתי רוצה להגיד לראש הממשלה, ביבי נתניהו, שאני לא רוצה ללכת לפיליפינים כי אני לא מכירה שם אנשים ואני לא יודעת אם אצליח להתחבר לילדים שם בבית הספר. פה בישראל נמצא כל מה שאני מכירה, כיף לי פה. אני אוהבת להיות פה ולא רוצה שיגרשו אותי ואת המשפחה שלי".