בסוף השבוע שעבר נפטר מי שהוכתר לא אחת כ"נסיך הפרסום הישראלי", דוד טמיר כשהוא בן 65. טמיר, תושב הרצליה, בעל משרד הפרסום טמיר כהן (יעקובסון), מי שנחשב לאחד מראשי תעשיית הפרסום בישראל ומי שהביא לשינוי הגדול בעולם הפרסום המקומי, החל את דרכו כאיש פרסום ושיווק בחברת "שמן זית" וכתקציבאי בפרסום אריאלי.

בשנת 1982 הצטרף למשרד הפרסום "וימר-יעקובסון", אותו רכש כעבור שלוש שנים עם פרישתו של ראובן וימר מעולם הפרסום. אחד מהקמפיינים היותר מזוהים עם טמיר הוא הקמפיין למעדן "מילקי" כשאת הסלוגן "הקרב על המילקי", טבע טמיר בעצמו, כמו סלוגנים רבים אחרים. המבוגרים יותר יזכרו את הפרסומת למשקה "זיפ" עליה היה אחראי טמיר שהמציא את הסלוגן "וזיפ שתית כבר?".

למעלה מאלף איש ליוו ביום ראשון שעבר בבית העלמין בהרצליה את האיש שהיה לדברי חבריו לסמל הבריאות ושלא נתן למחלה לתת בו את אותותיו. ביתו, ברחוב האשל בהרצליה, מוצף מאז יום ראשון במאות מבקרים המגיעים לתמוך ברעייתו ענת, בשני ילדיו רון וקרן ובבתו החורגת ליטי.

"במשך שנה וחצי נלחם טמיר במחלה הקשה שפקדה אותו כמו אריה", מספר חברו הקרוב ביותר המלחין קובי אושרת, שהכיר את טמיר כבר לפני למעלה מ-40 שנה.

"הוא הצליח להתגבר על המחלה זמן ממושך הרבה יותר ממה שצפו וזה בגלל סוג האדם שהוא היה. בתקופה האחרונה הוא ידע שהוא לא יוכל לנצח את המחלה והוא ידע שמותו קרב והצער היחיד שלו היה זה שהוא לא יזכה לראות את הנכד החדש שלו מבתו קרן הנמצאת בהיריון. כאשר הוא קיבל לידיו את תמונת האולטרה-סאונד של העובד הוא נישק אותה כי ידע שאת הנכד כבר לא יוכל לנשק".

אושרת וטמיר הכירו בשנת 1973, כאשר טמיר, שהיה אז פרסומאי צעיר חזר מלימודים בארה"ב וביקש להיפגש עם אושרת. כבר אז ידע אושרת שלאיש הצעיר לפניו נכון עתיד מזהיר. "לפגישה הראשונה שלנו הוא הגיע לבוש בחליפה ובעניבה ואנחנו בארץ, שלבשנו רק ג'ינסים וטי שירט,
לא היינו מורגלים במראה הזה וזה היה קצת מוזר. כבר היה ברור שמדובר באיש פרסום בכל רמ"ח איבריו ובאיש שחושב אחרת ובאמת הוא הביא למהפכה בעולם הפרסום בארץ כי הוא הכניס את הגישה האמריקאית שהיא יותר נוצצת ומתוחכמת".

אושרת מספר על איש משפחה וחבר אמיתי שתמיד היה עומד לצידך, בכל עת. "החברות בינינו התמשכה מעבר לחיים המקצועיים", הוא מוסיף. "היינו בני אותו גיל, טמיר היה גדול ממני בעשרה ימים בלבד, והילדים שלנו היו בני אותו גיל כך שגם הם הפכו לחברים. היינו יוצאים לבלות יחד, נוסעים לטיולים יחד והיה כיף מאד לבלות איתו".

אושרת מוסיף: "דוד היה איש שאהב את החיים, אהב לבלות, לאכול טוב, איש משפחה ובעל סקרנות בלתי נלאית. הקשר בינינו קצת נותק בארבע השנים בהן כיהנתי כקונסול בלוס אנג'לס אבל כשחזרתי לארץ המשכנו את החברות בינינו בדיוק במקום בו היא הופסקה. דוד היה תמיד סמל לבריאות. הוא גבוה, חסון ויפה תואר אך כנראה שכל זה לא מספיק ולמרות הטיפולים הרבים והיקרים שעבר המחלה הכריעה אותו לצערי הרב".

אחד מחבריו הקרובים של טמיר היה איש יחסי הציבור, רני רהב, המתקשה לקבל את מותו של חברו ומספר על אדם שחיבק את כולם והעולם חיבק אותו. "דוד היה חבר נאמן, יקר שתמיד דואג לחבריו ומחבק אותם", מספר רהב. "הוא היה בראש ובראשונה פרסומאי. הפרסום והשיווק היו בנשמתו. דוד היה לצערי מזן האנשים שהולך ונעלם. הכרנו לפני למעלה מ-20 שנה כשאני עשיתי את צעדיי הראשונים במקצוע ודוד תמיד פרגן לי ועודד אותי, אני לעולם לא אשכח לו את זה".