כשהיה בן ארבע צייר אורן (שם בדוי) ציור של מפלצת. כשאימו המאמצת שאלה מה הוא צייר, הוא השיב נחרצות: "זו האם שילדה אותי". באותו רגע לקחה אותו אימו המאמצת בחזרה לביתם בהרצליה, ושם הסבירה לו כי אימו הביולוגית אינה בן אדם רע. "היא רק רצתה לתת לך חיים טובים יותר", אמרה.

היום, 15 שנה מאוחר יותר, לאחר מפגש מופלא עם אחותו הביולוגית, ואחרי שגילה שאמו מתה שנתיים אחרי שילדה אותו, אורן לא בטוח שתיבת הפנדורה שפתח הוסיפה מימד של ממש לחייו. מצד שני, הסיפור שלו עשוי לתת תקווה לכל אלפי האנשים המאומצים במדינת ישראל. דבר אחד בטוח: הסיפור שלו יכול בקלות לפרנס סרט הוליוודי.

את הפרטים על משפחתו הביולוגית ותהליך האימוץ שלו גילה אורן לפני שנה, כשהגיע לגיל 18 ופנה לשירות למען הילד במשרד הרווחה, בבקשה לפתוח את תיק האימוץ. "העובדת הסוציאלית פתחה ואמרה לי שמדובר בתיק קשה ובעייתי", הוא מספר, "ושאלה אם אני מוכן להמשיך. לי לא היה שום ספק בכך".

העובדת הסוציאלית סיפרה לאורן שהוא אחד ממעטים שמבקשים לפתוח את תיק האימוץ, ואחד מעוד יותר מעטים שעושים זאת בגיל כל כך צעיר. למרות זאת, הוא המשיך בתהליך, וכך נחשפו בפניו הפרטים הקשים. אימו הביולוגית ילדה אותו בגיל 17, ובגלל שהייתה מכורה לסמים, החליטה לוותר עליו. על אביו לא היו פרטים ברורים בתיק ויש לו אחות גדולה
.
"על פי התיק, אימי הביולוגית ילדה את אחותי, וניסתה להשתקם ולהפסיק להשתמש בסמים. היא חזרה להשתמש עוד כשהייתה בהיריון איתי ולא הצליחה להפסיק. אני נולדתי עם תסמונת גמילה והועברתי למשפחה אומנת לגמילה, אבל אחותי הביולוגית נשארה עם אימי".

לאחר פתיחת תיק האימוץ, מספר אורן, אפשר לבחור אחת משתי אפשרויות: להיפגש עם המשפחה, או להסתפק בכך. "לא היה לי ספק שאני רוצה ללכת עד הסוף, וביקשתי להיפגש איתם", הוא אומר. "הייתי בטוח שאני אפגוש את האם או את האב הביולוגיים שלי. עברו לי מחשבות בראש, כמו אם הם דומים לי ולמי אני דומה יותר ומה אני אגיד לאמא בפגישה".

אלא, שהעובדת הסוציאלית נאלצה לבשר לו שאימו נפטרה מהשימוש בסמים, כשנתיים לאחר שמסרה אותו לאימוץ.

שלוש נשים דומעות
חודש אחר כך התבשר אורן כי מארגנים לו פגישה עם אחותו הביולוגית ושתי דודותיו. "לא ידעתי אפילו איך לגשת אליהן", הוא משחזר, "היו לי כל כך הרבה שאלות". הפגישה נערכה בצפון הארץ, שם גרה המשפחה. אורן הגיע עם ההורים שלו, אבל הם חיכו לו בחוץ.

רגע המפגש חרוט במוחו. "כשהגעתי, ראיתי את האחות הביולוגית שלי יושבת למטה, לחוצה, מעשנת סיגריה. ניגשתי והצגתי את עצמי. אמרתי 'אני אורן'. היה לי נורא מוזר. מצאתי את עצמי מול שלוש נשים מלאות דמעות, ואני הצטיירתי כאדיש", הוא מספר. "לא באתי עם רגשות ולא חשתי קרבה אליהן, באתי מסקרנות.

"לאחותי הביולוגית היה מאוד קשה, והיא בכתה המון. אחרי כמה זמן היא אמרה לי את המשפט: 'אתה המשפחה היחידה שלי. אין לי אב, אין לי אם. אתה כל העולם שלי'. זה היה נורא מרגש, למרות שמצד אחד אתה רוצה להכיר אותה, ומצד שני אתה מרגיש מרוחק. בפגישה סיפרו הדודות על אם נהדרת, שאהבה אותי".

על פי הדודות, למרות שנאמר לו שהאם ויתרה עליו מרצון, הוא למעשה נלקח בכוח והכריחו אותה לחתום על ויתור. "הם אמרו שיכלו להיות לי חיים טובים", הוא מספר. "לא ידעתי איך להגיב, או איך לקבל את זה. מכל הסיפורים שלהן היה נדמה כאילו אני עוד אחד מהבעיות הקשות שפקדו את המשפחה.

"דוד אחד יושב בכלא על עבירות סמים, דודה אחת נעלמה, בן דוד במעצר בחשד לתקיפה בסכין וילד נוסף נמסר לאימוץ. הבנתי שזו משפחה לא בריאה ובעייתית, ולפעמים חשבתי למה אני צריך את זה, זה רחוק ממני".

הסיפור המלא יתפרסם בסוף השבוע ב"ידיעות השרון".