אביב שניר, בן 18 מאלפי מנשה, ונדיה מורדנפלד, בת 17.5 מהרצליה, יבלו בשבת הקרובה את שעות אחר הצהריים שלהם באימוני כושר מפרכים על חוף הים, לקראת גיוסם ליחידות קרביות.

באותן שעות ממש, אודי ניר, בן 18 מהרצליה, ועומר גולדמן, בת 19 מרמת השרון, יתאספו, עם עוד קבוצת בני נוער במרכז תל אביב, יחזיקו כרזות, יצעקו וימחו כנגד הפרות זכויות האדם של צה"ל בשטחים.

את ידה של גולדמן מעטרת מכה כחולה, שנגרמה מירי כדורי גומי מידי חיילי צה"ל שניסו לפזר את ההפגנה שבה השתתפה בשישי האחרון במסגרת ביקור קבוע בשטחים. את ידה של מורדנפלד מעטרת מכה זהה, שנגרמה מהגיבוש אותו עברה כדי להתקבל לתפקיד הכי קרבי שיש לצה"ל להציע לה.

את הפערים התהומיים שבין ארבעת בני הנוער שכינסנו השבוע לשיח באחר צהריים ניתן להמחיש בעוד הרבה דרכים, אבל הדרך הטובה ביותר היא פשוט לתת להם לדבר בעצמם.

"הצבא מקביל מבחינתי לאס.אס", אומרת גולדמן, "הדבר הכי טבעי בעולם עבורי הוא לסרב גיוס", מסביר ניר, שני בני נוער שהצהירו כבר בפני כל הגורמים בשרשרת הגיוס כי אינם מוכנים "לגאול ידם בדם וללבוש מדים". "צריך לשלול לכם זכויות", אומרים מנגד שניר ומורדנפלד, שבחודש מרס בשנה הבאה ייפרדו מהבגדים האזרחיים למשך שלוש שנים.

כן צבא, לא ככה
אידיאולוגיה חזקה והשקפת עולם יוצאת דופן עומדים מאחורי החלטתם של ניר וגולדמן לסרב להתגייס לצה"ל. "אנחנו לא קוראים לו צבא ההגנה לישראל, אלא הצבא הישראלי", הם מסבירים את הסיבה לסירוב. "השם צבא ההגנה לישראל נשמע מאוד תמים ביחס למה שבאמת קורה - תקיפת אזרחים חפים מפשע, הטלת עוצר ומניעת זכויות בסיסיות".

ניר וגולדמן מאמינים שהצבא, כפי שהוא מתנהל היום, רומס את זכויותיהם של הפלסטינים שחיים בשטחים, ולפיכך הם אינם מוכנים לקחת חלק במה שהם מכנים "מעגל הדמים". לדבריהם, הם לא פציפיסטים, אלא מאוד מציאותיים ומכירים בצורך בצבא, פשוט לא בצורה כפי שזה מתקיים היום.

"הוויכוח הוא לא על עצם קיומו של צבא, אלא על הדרך בה הוא מתנהל כדי להגן על תושבי המדינה. יש הפרה בלתי פוסקת של חוקי זכויות אדם בינלאומיים, בעצם העובדה שהצבא נמצא בשטחים הכבושים, מונע מהתושבים לצאת מהבית שלהם לבית חולים, ועוד מפקיע קרקעות על ידי בניית גדר ההפרדה", הם טוענים.

מאחורי חילוקי הדעות על אופן התנהלות הצבא עומד עיקרון עמוק יותר, והוא הזהות היהודית, אשר אינה קיימת כלל אצל גולדמן, ומוטלת בספק רב אצל ניר. "אני לא יהודייה", מצהירה גולדמן. "ההורים שלי יהודים, אבל אני לא מגדירה את עצמי ככזו. אני לא מקבלת עליי שום סעיף בדת היהודית, ולא שייכת ללאום היהודי.

"מבחינתי, זה היה פותר הרבה בעיות אם לאף אחד בעולם לא היה לאום. אני לא קשורה לעם היהודי יותר ממה שאני קשורה למוסלמים, ואני רואה את כולם שווים. מבחינתי, ילד קטן שנפצע ברגלו מקאסם שווה ערך לילד שנפצע מירי חיילים בשטחים".

אז למה את עדיין גרה פה, בארץ?

גולדמן: "הסיבה היחידה שאני לא עוזבת את הארץ היא שאני מרגישה אחריות להגן על שכניי הפלסטינים. ברגע שהכיבוש ייגמר והגדר תיפול, אני טסה מפה ולא מעניין אותי כלום. אני נאבקת בשביל האוכלוסייה הפלסטינית, וברגע שמדינת ישראל תעשה את המעשה הנכון ותחזור לגבולות 1967, והכיבוש המיותר הזה, שרק מייצר טרוריסטים, ייפסק - רק אז הפלסטינים יוכלו להקים מדינה".

ניר מוסיף כי הוא עדיין מתחבט בשאלת זהותו היהודית, אך שניהם מצהירים שהם נגד קיומה של ישראל כמדינה יהודית. "ברגע שהכרזת מדינה יהודית, זה כמו שאמרת שהיא מדינה לא דמוקרטית. אנחנו בעד מדינת כלל אזרחיה, שנשלטת על ידי הרוב, שבה לכל אחד יש זכויות שוות. לא כמו עכשיו, שיותר ממיליון תושבים לא יכולים להצביע, אין להם אוכל, מים ודלק".

המשפט הזה כבר מרתיח את שניר ומורדנפלד, שבעיניהם מדינתנו היא הומאנית ביותר. "אנחנו נותנים להם אספקות של אוכל, דלק ותרופות", מתקומם שניר. "סגרנו להם את דרכי הגישה מהסיבה הברורה - כי הם ניצלו אותן לצרכים אחרים. רק לא מזמן תפסו משאית שהתחזתה לנושאת אוכל, אך בעצם נשאה אמצעי לחימה. זה קורה כל הזמן".

הטיעון הזה לא מספק את גולדמן כלל וכלל, הקוראת מיד לעבר שניר: "מתי היית בשטחים בפעם האחרונה?". תשובתו המפתיעה - "אני גר בשטחים" - חיממה את השיחה וגררה תגובה זועמת מצד גולדמן. "אתה מתנחל? אתה פושע! אתה יושב על אדמה שלא שלך, על דונמים של פלסטינים. כל זמן שאתה יושב שם, אתה מעמיק את הכיבוש והורג כל סיכוי להסכם שלום עם הפלסטינים, אתה מבין את זה?".

"זה שטח שמדינת ישראל כבשה", משיב שניר. "הוא שלנו לכל דבר. אלפי מנשה הוא יישוב עצמאי, אז מה אם הוא נמצא מעבר לקו הירוק?". אך התגובות הנזעמות לא פוסקות. "את קוראת לו פושע?", מגחכת מורדנפלד. "אתם אל