34 שנים כיהן שלמה תנעמי כיו"ר סניף הרצליה של עמותת "אעלה בתמר". מאז הקמתה פעלה העמותה להנחלת מורשת יהדות תימן, תיעדה סיפורי חיים ומנהגים של יוצאי תימן, הוציאה לאור ספרי מחקר, עודדה יצירה מסורתית, ובה בעת סייעה לצעירים יוצאי העדה למצוא עבודה והקימה קרן סיוע לנזקקים.

שלומי תנעמי.  צילום: אשר בן עמי

לפני כשבועיים פרש תנעמי מתפקידו, והוא בן 92. באירוע הוקרה שנערך לכבודו זכה לשפע מחמאות מכל מי שעבדו לצדו לאורך השנים, מאלה שזכו לסיועו, וגם מראש העירייה משה פדלון.

 "לא עשיתי טובה לאף אחד, עשיתי טובה לעצמי", השיב תנעמי למברכיו, "אהבת הבריות ועזרה לזולת — זה סם חיים. אם אתה עוזר, אתה מקבל בחזרה".

תנעמי הקדיש את כל חייו לפעילות ציבורית: תחילה במדור הקליטה של הסוכנות היהודית במחנה עתלית ובמעברת עין שמר, כיו"ר האגודה השיתופית בגן רש"ל (שם הוא גר עד היום), כרכז תרבות וכרכז קהילתי, ואחר כך כמזכיר איגוד פועלי הבניין ואיגודים מקצועיים נוספים, כרכז הכשרה והשתלמות מקצועית, כחבר ועדת ערר לענייני סעד, כחבר מועצת העיר, כמזכיר מועצת הפועלים במשך 14 שנה, כיו"ר אגודת "קואופ" הרצליה-רמת השרון, וכיו"ר "על"ה", העמותה למען הקשיש בהרצליה, תפקיד שמילא במשך 24 שנה בהתנדבות, ובמסגרתו יזם את הקמתו של המועדון הראשון בארץ לניצולי שואה.

הוא נולד בשנת 1927 בעיירה שקאמי שבמערב תימן, כילד ה-12 במשפחה בת 13 ילדים. משפחתו הייתה המשפחה היהודית היחידה בעיירה, ומתוקף עיסוקיו הייחודיים של אביו (תפירה, סנדלרות ותיקון כלי חרס) זכתה לכבוד רב. לאחר שאביו נפטר עברה המשפחה לרובע היהודי בעיר דמאר, ובשנת 1943 יצא עם בני משפחתו לכיוון עדן, כדי לעלות לארץ ישראל. עם אחותו הצעירה יחד נקלט על ידי שליחי הג'וינט במחנה ליתומים.

במהלך הרישום, אחד הקצינים הבריטיים במחנה הבחין שתנעמי כבר בגיל גיוס ואסר על עלייתו לארץ. אחות המחנה והרופא הציעו לו לעבוד במרפאה, והכשירו אותו כאח. הוא סייע להם במשימותיהם הרפואיות במשך חמש שנים, גם אחרי שמשפחתו כבר עלתה לארץ. הוא עצמו עלה בפברואר 1949.

בימים אלה הוא מוציא לאור את הביוגרפיה שלו. "הספר מיועד לדורות הבאים, כדי שיכירו את סיפורה של יהדות תימן ואת המורשת המשפחתית שלנו, וכדי שיוכלו להתחקות אחר ציוני הדרך שעברנו — מתימן עד גן רש"ל. במשך עשרות שנים הקדשתי את עצמי למען הקהילה. בכל השנים הללו נטל גידול הילדים וטיפוח הבית נפל על אשתי יהודית, והיא איפשרה לי מרחב לפעילות ציבורית ולהתנדבות. כל מהות חיינו בארץ היא נתינה. נתנו לקהילה את כל הלב ותחושת הסיפוק זה הרווח הנקי שלנו".