"רשמת את שמות הנכדים שלי?", התקשר לשאול יהודה בן עזרא, מנכ"ל עיריית הרצליה, כמה שעות טובות אחרי הריאיון שהעניק לראשונה בחייו לתקשורת. "תרשום, תרשום. מהבת שלי הילה ובעלה אורי, זה איתן, יאיר ואייל. ומהבן שלי אור ובן-זוגו ניר, זאת הנכדה פאלומה. רשמת? הם החיים שלי".

במהלך השיחה הארוכה שניהלנו איתו השבוע, חזר בן עזרא על שמות נכדיו כמה פעמים, הדמעות נקוו בעיניו כשהזכיר אותם, ולא ניתן היה לשכוח את המחזה. תמונותיהם גם מצפות את קירות את לשכתו, שלראשונה דרכה בה כף רגלו של עיתונאי. זאת לא השכחה שגרמה לו להתקשר, זאת האהבה האין-סופית של סב לנכדיו, שעד לפני חצי שנה המתינו לו בציפייה, כשפניהם הצעירות חרושות קמטי דאגה, מחוץ לחדר הניתוחים בבית החולים בילינסון, בזמן שעבר ניתוח לב פתוח ופירפר בין חיים למוות. ואלה אותם הנכדים, "שהקימו אותי על הרגליים והחזירו אותי לחיים וללשכה הזאת", הוא פוסק בנחרצות.

בן עזרא. פחות 20 קילו ועם הרבה פרופורציות לחיים | צילום: אסף פרידמן

ויקטור הוגו בפרסית

בגיל 67, עם ותק של 45 שנה בעיריית הרצליה, ובתפקיד שהעמיד אותו בשורה אחת עם גדולי המנכ"לים של הרשויות המקומיות החזקות והאיתנות בישראל, וכאמור, אחרי ניתוח לב פתוח, שלבד מקבוצה קטנה בעירייה אין איש שהיה מודע לו, הוא חזר לנהל ביד רמה את העירייה, "פחות 20 קילו", כמו שהוא אומר, "ועם הרבה פרופורציות".

לראשונה הוא מתראיין, ובגילוי לב מדבר על הכול. על החרדות מהמוות, על הפרידה מאשתו אביבה והקאמבק לפני שנתיים, על בנו אור שיצא מהארון בגיל 15, על אחותו לאה שנפטרה ממחלה והותירה אותו שבור, וגם על אלי לנדאו ז"ל, יעל גרמן ומשה פדלון. "הקפדתי כל חיי להישאר תמיד מאחורי הקלעים", אומר מי שדבקה בו תדמית קשוחה במסדרונות העירייה. "דחיתי הרבה בקשות לריאיונות. בשביל מה אני צריך את זה, תגיד לי? חיים אישיים של בן-אדם צריכים להישאר אישיים, לא ציבוריים. אבל זה השתנה. "כשבן-אדם נמצא בין חיים למוות ברגע אחד ובלי שום הכנה מוקדמת, ב'בום אחד' הוא משתנה".

הוא נולד לפני כ-67 שנה לאביו מוסא ולאמו אירן ז"ל, באיראן. בן שלישי אחרי שתי בנות "שפינקו אותו מאוד", הוא מחייך. "לאבא שלי הייתה רשת בתי קפה בטהראן. אמי הייתה עקרת בית. הבית היה תרבותי מאוד. זאת הייתה התקופה של השאה. טהראן הייתה עיר אירופית לכל דבר. ניהלנו בית חילוני. הייתה מסורת כמובן, אבל כתרבות. הייתי שם עד גיל עשר. בבית שמעו מוזיקה קלאסית. אבא היה קורא המון ספרים, והוא הנחיל את זה גם לנו. אני בגיל תשע קראתי את ויקטור הוגו בפרסית. בגלל זה אני מכיר את השפה עד היום טוב כל כך. שלא לדבר על סבא שלי, שהיה מוזיקאי בכל רמ"ח איבריו. ממנו יש לי אהבה אדירה לאומנות, לתרבות ולמוזיקה".

בשנת 1962 עלתה המשפחה ארצה מטעמים ציוניים: "אבא שלי עלה כמה חודשים קודם לכן, כדי לבדוק את השטח. פרסים לא קונים חתול בשק, אתה יודע. וזה היה מזל גדול".

למה?

"כי כשעלינו ארצה הפנו אותנו לירוחם. ואבא שלי, שהכיר את הארץ, סירב. נשכבנו בשדה התעופה במשך שבעה ימים. לא מתפנים. עד שבאו ואמרנו לנו 'נחלת עדה בהרצליה'. תוך חודש עברנו משם לשיכון דרום בעיר".

את לימודיו הוא העביר בבית ספר דתי: "הבית הרי היה חילוני. בית של משכילים. אבל אני דווקא נמשכתי בתקופה ההיא לדת, משום מה. ההורים היו משאירים אותי בבית בשבת ונוסעים לטייל. אבל האפיזודה הזאת נמשכה עד כיתה י', בגיל 16 לערך. אז התחלתי להתוודע למצוקה של השכונה ושל האנשים בה ובעיקר בני הנוער, אלה שבגילי. זאת הייתה שכונה קשה מאוד. הפכתי לרכז חברתי במתנ"ס, ובאותו הזמן זרקתי את הכיפה".

עזרה לחלש

שמו של הנער מהשכונה שהפך למציל נפשות ופופולרי בקרב העבריינים הצעירים בהרצליה לא נעלם מעיניהם של הגורמים העירוניים, ועוד בטרם התגייס מינו אותו למנהל בית נוער בשכונת שביב.

איך הגעת להדרכה?

"זה משך אותי, אין לי דרך אחרת לתאר את זה. בילויים לא משכו אותי. לא כסף ולא ביגוד ולא מכוניות ודאווינים. בסופי שבוע אולי הייתי יוצא לאיזה מקום, אבל בכללי תמיד אהבתי לעזור. שמע, אתה רואה מצוקות אמיתיות. הישרדותיות. לא בלוף. נערים בגיל שלך שצריכים לגנוב אוכל למשפחה, ואז מגיעים מהר מאוד למוסדות. אני לא מסוגל לראות דברים כאלה ולעמוד מנגד. אומרים עליי שיש לי 'לב חמאה'. זה נכון. חמאה היא קשה מאוד, אבל כשהיא נמצאת בסביבה חמה, היא נמסה. כשאני רואה אנשים במצוקה אני נמס".   

לצה"ל התגייס לגולני והצטיין, אך בשל פציעה קשה בברכו עבר לשריון, לחטיבה 7, בעיתוי הכי גרוע מבחינתו: ערב מלחמת יום כיפור. "הייתי בסדיר", הוא נזכר בחוויה הטראומטית. "ביום כיפור ישבתי עם החבר'ה בנפח, ברמת הגולן, באיזה בותק'ה. בשעה 14:00 הסורים התחילו להפציץ אותנו. היינו בהלם. כל אחד רץ לאיזה חור, וחבר שלי טוב שצמוד אליי נהרג מצרור ירי של מיג סורי. זה טראומה אבל מהסוג המעצב. אז כואבים את המחיר הכבד, אבל המטרה הייתה הגנה על המדינה. הזמנים האלה היו שונים מאוד מהיום".

לאחר השחרור מיהרו באגף הנוער של העירייה לאמץ אותו אל חיקם. מינוי שיזכה אותו תוך זמן קצר מאוד לתפקיד המנהל הכללי של בתי הנוער בעיר, אך קודם לכן, בגיל 25, הכיר את אשתו אביבה. "היא הייתה יפהפייה משהו לא נורמלי. מורה חיילת שהייתה אחות של אחד החניכים שלי. זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. לפחות שלי. היא טובת לב. משכילה. יפה, כבר אמרתי? כמובן לא ויתרתי, התחתנתי איתה, והבאנו לעולם שלושה ילדים מופלאים".

עם המשפחה | צילום: אלבום משפחתי

"טעות חיי"

האהבה הגדולה, החסינה מכל פגע, שעליה מדבר יהודה בן עזרא עמדה למבחן לפני 15 שנה, עת החליטו השניים להיפרד: "אפשר לומר שזאת אחת הטעויות הגדולות שעשיתי. אני חושב שזאת הטעות של חיי", הוא אומר והכאב מכבה את עיניו בלשכה המוארת. "זה לא משנה מה היו הגורמים ומי היו האשמים. אלף ואחד גורמים. הייתה שם אהבה זה ברור לי. אבל נפרדנו. אמנם שנינו לא יצאנו לפרק ב' בחיים, והייתה מערכת יחסים קרובה מאוד וידידותית, אבל לצערי לא היינו יחד. אבל כשאש האהבה קיימת, גם אם בעצימות נמוכה, היא תתלבה בהמשך כשיגיעו סיבות טובות לכך, וזה הגיע לפני שנתיים. חזרנו שוב להיות זוג לכל דבר".

איך זה קרה?

"אולי בזכות הנכדים שפתאום גדלו והריצות סביבם... אולי... אתה יודע מה...עזוב... רוצה לשמוע את האמת? אני ניסיתי לאורך כל הזמן להחזיר אותה. כל הזמן. התחננתי שתחזור והיא לא רצתה. לפני שנתיים קרה הנס והיא התרצתה, ומאז אין מאושר ממני. אנחנו פורחים. נכדים. תאמין לי אין כמו נכדים. הייתי מוותר על הפרק של הילדים ועובר ישר לנכדים", הוא אומר וצוחק.

בתו הבכורה הילה היא בת 40, עורכת דין, נשואה לאורי, איש עסקים, ואם לשלושה. בנו השני הוא זוהר. הוא בן 37 וסטודנט לתואר שני בבינתחומי ("גאון ועדיין רווק. הוא גם מוזיקאי לעת פנאי"). בן הזקונים אור, בן 33, הוא אומן שלמד תיאטרון בלונדון. אור נשוי לניר, ויש להם ילדה ששמה פאלומה ("יונה צחורה ויפה. אני חולה עליהם").

קיבלת את זה יפה אני רואה.

"את מה? את זה שהבן שלי גיי. מה רע בזה? זה הכי טבעי שיש. הוא מאושר ואני מאושר בגללו. הוא יצא מהארון כשהיה בגיל 15 וקיבל סופר-אהבה ממני ומאשתי ומכל המשפחה. עזוב את הסטיגמות של משפחות ממוצא מזרחי. אני פרסי, וכשרציתי להתחתן עם אביבה זה חולל רעידת אדמה אצלנו, כי היא ממוצא עיראקי ומרוקאי, ולא פרסייה אסלית. אחר כך לא היה מי שלא אהב אותה. כשיש אהבה שום דבר לא יכול לפגוע. בחייך, מי יכול להשיג אישה כמו אביבה? היא הצילה לי את החיים. אני אספר לך איך".

16 כוסות קפה ביום

הוא מתרווח על כיסאו. חולצתו המכופתרת הפרומה מעט בשני הכפתורים העליונים חושפת את הצלקת הטרייה מניתוח המעקפים שעבר. אנדרטה נצחית לחוסר הנצחיות האנושית. "לא הרגשתי כאבים", הוא משחזר את הטלטלה שעברה עליו ולמעשה על עיריית הרצליה לפני חצי שנה. "למעשה, התנהלתי הכי לא בריא שאפשר. אכלתי הרבה. שתיתי 16 כוסות קפה ביום. עצבים. מתח. הייתי שמן מאוד. לא שעכשיו אני דוגמן. היו לי לפעמים כאבים קצת בחזה, ובלילה הייתי קם בחוסר נוחות. אבל שייכתי את זה לשומן שהוספתי במהלך השנים.

"יום אחד אני יושב בבית ואביבה, שהיא 'היפוכונדרית' לא קטנה אבל מבינה עניין יותר מהרבה רופאים, קולטת שהרגל שלי התנפחה. היא אומרת לי: 'יהודה, זה מהלב, אתה הולך להיבדק'. לא התייחסתי לזה ברצינות, אבל היא הכריחה אותי. הרופא שלח אותי לעשות אקו לב. אחרי דקה אומרים לי שמזמינים לי אמבולנס ושאני חייב לעשות צנתור דחוף אחרת אני מת. הבהילו אותי לאמבולנס, ואני בראש שלי 'זה כלום. הרבה חבר'ה שלי עשו צנתור'. מגיעים לבית חולים, ואז הרופאים מתייעצים ואומרים דחוף לניתוח מעקפים. ארבעה עורקים סתומים מאה אחוז".

ואיך אתה מגיב?

"לא יודע להגיד לך, אבל די רגוע. זה עוד לא חדר אליי. אולי כי לא היו כאבים. אולי כי הכול היה מהיר. לא יודע למה. נכנסתי לחדר הניתוח כשאני במצב נפשי רגוע יחסית. אחרי הניתוח קיבלתי את הפטיש 50 קילו על הראש. זה היה ניתוח מורכב מאוד, מסובך, שנמשך שעות רבות. הוציאו לי את הלב והתחילו לעבוד עליו, ממה שהבנתי. הייתי בין חיים למוות בזמן הניתוח. ואז אתה מתעורר ומתחיל להפנים, והתחילו פרפורים של הלב. מצב מסוכן, סוג של תופעת לוואי שקורית ל-30 אחוז מאלה שעוברים ניתוח לב פתוח. ונכנסתי לדיכאון עמוק. למחשבות על האין. לכתיבת צוואה. לראות את הנכדים שמבקרים, ואת הילדים ואת האישה שדואגת, ולהבין שכל זה יכול ללכת בן-רגע. זאת חרדה גדולה. קיומית. חוסר אונים שכל פרפור מביא איתו. זה ללכת לישון בלילה ולהפנים שזה בהחלט יכול להיות הלילה האחרון שבו תנשק את האישה ותראה את הילדים. שבבוקר לא יהיה בוקר".

איך יצאת מזה?

"אני מניח שהזמן עושה את שלו, אבל בעיקר זה כוח הרצון שלי, שהחלטתי. כמו שאמר אבא שלי כל הזמן: 'דברים רעים באים לבד, דברים טובים אתה צריך להביא על עצמך', וגם משפט של הנכד שלי בן התשע, שיום אחד בסלון המשפחתי אמר לי: 'סבא, תחזיר כבר את יהודה בן עזרא'. משפט כזה יכול להפוך עולמות".

ואיך אתה עכשיו?

"חזרתי לעצמי. יש אומרים שיותר מדי מהר (הוא צוחק) שיניתי אורח חיים. הרופא אמר לי שאני צריך לשמור על שלושה דברים: ספורט, אמרתי לו: עליי. אני הולך שעה כל יום. אמר לי: תזונה, אמרתי סבבה, אני אוכל נכון ובריא ואין כבר חצי כוס נס קפה. והוא הוסיף: גם לא להיכנס ללחץ, מתח ועצבים. אמרתי לו 'עד כאן, על זה אין לי שליטה'".

פדלון ואני

גילוי נאות: את יהודה בן עזרא הכרתי לראשונה לפני 15 שנה, כמנהל אגף תנו"ס (תרבות נוער וספורט) בעיריית הרצליה. אז, במבנים המקולפים שהזמן עשה בהם שמות, הוא היה אהוד ונערץ על כולם. האיש, שהפך את הרצליה לבירת התרבות של אזור השרון, שחזר למקורות התרבותיים שכה אהב בילדותו ופיתח את התרבות של העיר בצורה מרשימה, היה חביב הבריות. מאז שמונה למנכ"ל העירייה לפני חמש שנים, שנה אחרי שנבחר משה פדלון לראשות העירייה, הוא עבר שינוי מהותי באופי הניהולי, והוא מודע לו: "זה היה בכוונת מכוון. התפקיד חייב. זה לא פשוט לנהל הרבה עובדים ולהשאיר את העירייה במצב מאוזן ורווחי שנה אחרי שנה. אמנם הכול נעשה בעידודו ובאמונו של משה (פדלון, א"א), שבאמת הוא בשבילי חבר ממש, אנחנו חברים על כל המשתמע מכך, אבל זאת אחריות גדולה.

"אז אני קשוח יותר, בעיקר עם ההנהלה הבכירה. צועק מתי שצריך, אבל אף פעם לא באופן אישי. יכול לצעוק על מנהל אגף או מחלקה, ואחרי שעה לפגוש אותו באיזה אירוע וכאילו כלום לא קרה. מצד שני, התדמית הזאת קצת מציקה לי. כי אני לא באמת כזה. יש לי לב מתחת למעטה הקשוח הזה. אני יכול לבכות מסיפור אישי של עובד עירייה וזה קורה לא פעם. אבל, ושוב, העניינים העירוניים צריכים לדפוק כמו שעון. אנחנו שליחי ציבור. כואב לי שדברים שצריכים להיעשות לא נעשים בזמן ובמהירות".

פדלון, גרמן ולנדאו (ז"ל) | צילומים: יאיר שגיא ואסף פרידמן

עבדת תחת שלושה ראשי ערים: לנדאו, גרמן ופדלון. תן בהם סימנים.

"באמת שלושה אנשים משכמם ומעלה. לנדאו היה איש חזון. אי אפשר לקחת את זה ממנו. הוא היה איש קשה זה נכון, אבל הייתה לו נפש רכה. הוא ראה תמיד למרחוק. גרמן הייתה אשת חינוך ברמ"ח איבריה. הגונה. אצילה. מילה אצלה זה מילה, והיא אהבה להתעמק בפרטים. משה הוא חבר ממש. גם הוא איש של חזון שכולו לב אחד גדול. הוא נטול אגו, וכל כולו משרת את הציבור. נפשו יוצאת בעיקר לשכבות החלשות. הוא רגיש מאוד בקטע הזה".

אתה מרוצה מתפקוד העירייה.

"יש מה לשפר. אנחנו צריכים לתת לציבור להיות מעורב יותר. לא כל מעורבות היא התערבות, אבל צריכים להיות קשובים. גם לי יש חזון וזה לחלק את העיר לרבעים, שבכל רובע תהיה מינהלת. שהנציג העירוני של התושב יהיה מטר מהבית שלו. יש עובדי עירייה מצוינים אבל הם בעיקר נמצאים בדרגים הנמוכים". 

אתה מצטער על משהו.

"חוץ מהפרידה הממושכת מהאישה, יש לי כאב גדול על אחותי לאה ז"ל. זאת עננה שמרחפת מעליי כל הזמן. היא נפטרה לפני כ-20 שנה כשהייתה בת 50 מהמחלה הארורה, והיא סבלה בחייה. היא הייתה הנפש התאומה שלי. יפת מראה ויפת נפש, במובן הטוב של המילה. והיא הלכה, ולא זכתה לצערי לראות את הילדים גדלים והופכים לאנשים טובים ומשכילים. אני לקחתי אותם בחסותי. זה משהו שכואב לי מאוד כל הזמן, ואני מצטער שלא יכולתי לעשות יותר".

עיניו של בן עזרא דומעות, אנחנו קמים כדי לרענן את האווירה, ולסיים בטפיחה שהיא גם נחמה וגם אקורד סיום הריאיון. הוא מתעשת ושואל: "רשמת את שמות הנכדים שלי, נכון? תאמין לי, זה החיים. קצת פרופורציות אני אומר לכולם. תשמחו עם המשפחה שלכם. יום אחד כל זה יכול להיעלם, בזמן שאתם עסוקים בלתכנן קריירות".