הוא מתלונן על כל מדרכה שלא נוקתה, על כל פח אשפה שלא פונה, על כל מעבר חצייה שלא נצבע. הוא פותח קריאה במוקד העירוני של הרצליה כאשר נורת רחוב לא עובדת, כאשר לא ניכשו עשבים וכאשר לא מילאו את מתקן ה"שקי-קקי" בשקיות.

שמוליק ניסים. "נמאס לי מהקיפוח"

עובדי העירייה רואים בו "הנודניק של השכונה", אבל זה לא יעצור את שמוליק ניסים להמשיך בפעילותו בשכונת יד התשעה. "הגיע הזמן שהעירייה תעבוד קשה גם אצלנו, בדיוק כמו שהיא עושה בכל שכונה אחרת", הוא אומר.

בשנים האחרונות, שמוליק ניסים, תושב שכונת יד התשעה, הוא כאב הראש של עובדי העירייה. הוא מציף את האפליקציה של המוקד העירוני בכל מפגע עירוני, מהקטן ועד הגדול; כותב להם בפייסבוק ומחייג באופן יום-יומי ל-106. בעיניו, זאת לא קנטרנות. הוא רואה בפעילותו שליחות, במטרה להפוך את שכונת יד התשעה למקום שהתושבים יהיו גאים לגור בו.

השבוע, לאחר שנפל טיל שהרס בית ביישוב בשרון, הוא פתח שוב ושוב קריאות על מצב המקלטים בשכונה. "בנו רצפת בטון שמגביהה את מקלט 132, אבל זה גורם לכך שכשיורד גשם, כל הכניסה למקלט מוצפת מים", הוא אומר. "יש רטיבות וירוקת בכניסה למקלט, כי לא עשו פה עבודה טובה. לא חשבו עד הסוף. אני מעדכן את עובדי העירייה, אבל מתעלמים ממני.

"במקלט שברחוב הר סיני אין תאורה חיצונית, רק פנימית. מי שייכנס למקלט לא יראה את הדרך, ועלול ליפול במדרגות. ובכלל, העירייה פתחו שישה מקלטים בשלושה אזורים בשכונה. זה ממש לא מספיק לכל תושבי השכונה. יש להזכיר, ביד התשעה הבתים ישנים. רק ל-10 אחוזים מתושבי השכונה יש ממ"דים בבתיהם. בנווה עמל, לשם השוואה, פתחו עשרה מקלטים בעשרה אזורים בשכונה. אלה דברים שמפריעים לי, שגורמים לי לצאת כל בוקר לשמור על השכונה. נמאס לי מהקיפוח".

ילדות קשה

ניסים נולד בשכונת נוף ים, ומגיל שנתיים ועד היום הוא מתגורר בשכונת "יד התשעה", שנקראה אז "שביב". הוא גדל במשפחה קשת יום, בשכונה בעייתית עם אחוזי פשיעה גבוהים. "המשפחה שלי תמיד שמרה עלינו שנתרחק מסמים, מפשע ומכל הדברים האלה. הם הצליחו לשמור עליי, טוב, כמעט. כשהייתי בן 20 וחברים שלי ואני היינו פורצים למכוניות, משעמום. הפשעים הקטנים האלה גרמו לנו להרגיש כאילו אנחנו חיים במערבון. עשיתי שטויות, אבל אני לא אדם כזה. חזרתי מהר מאוד לדרך הטובה".

היום ניסים עוסק בשיפוצים: "ההורים תמיד אמרו לי ללמוד ולהיות ילד טוב. אבל לא הייתי טיפוס של לימודים, היה לי קשה לקרוא כמה דפים ברצף. אבא שלי היה קבלן בניין, והוא לא ייחל שאעבוד כמוהו. הוא רצה שאלמד, ושתהיה לי עבודה מסודרת. זה לא עזר לו. גיליתי שאני איש טכני ומעדיף לעבוד עם הידיים. רק מלהסתכל עליו עובד למדתי את העבודה. למדתי לשפץ, לתקן, לפרק ולהרכיב".

רצה הגורל, ובאמצע שנות ה-20 לחייו התייתם ניסים משני הוריו. "שניהם מתו בתוך שלוש שנים. מצאתי את עצמי מעין הורה לשלושת האחים הקטנים שלי, שהיו בני 18, 14 ו-11. הדודים שלנו עזרו לנו קצת, אבל בעל כורחי הפכתי לאבא. יום אחד התקשרו אליי ממחלקת הרווחה של העירייה, והזמינו אותי לפגישה. הם אמרו לי שהם רוצים לעזור לי ולקחת מהמשמרת שלי את אחיי, ולפזר אותם במשפחות אומנה. כעסתי מאוד. ככה אתם רוצים לעזור לי? לקחת ממני את האחים שלי? סירבתי לקבל עזרה מהרווחה. אחרי כמה שנים, ראש עיריית הרצליה דאז, יעל גרמן, קראה לי והציעה שהעירייה תיתן לי חנות כדי שאוכל להתפרנס בכבוד. לא היה לי ידע וניסיון בזה, אבל בתמיכתה פתחתי חנות 'טמבור'.

צילום: אסף פרידמן

"יום אחד הגיע שמאי לחנות ורצה למדוד את החנות מחדש. לא הבנתי את זה, העירייה נתנה לי את החנות והמידות שלה ידועות היטב לעירייה. בו-זמנית, אמרו לי כי צברתי חובות תשלום על השכירות. לקח לי שלושה-ארבעה חודשים ואז שילמתי את חובי. פתאום, ואף ששילמתי, קיבלתי צו פינוי מהחנות. התברר לי, שהשמאי שמדד את החנות קבע שאני צריך לשלם שכירות גבוהה יותר על החנות, בהתאם למדידה החדשה. הצטבר לי הפרש. כעסתי מאוד על התרגיל שעשו לי. הרי קיבלתי את החנות במטרה לעזור לי לשקם את המשפחה, ופתאום החנות הזאת גורמת לי לשקוע עוד יותר. פניותיי לעירייה לא הועילו. באותה התקופה הבנתי שהעירייה לא באמת מקשיבה לתושבים שלה, אלא פועלת באופן אוטומטי, בלי לראות את הבן-אדם שמולה. באותו הרגע הבנתי שאלחם על כל נושא חברתי בעבור כל מי שאוכל. נשבעתי לדאוג לתושבים המוחלשים ולעזור להם, לתווך בין האנשים לבין הבירוקרטיה של העירייה. ככה הפכתי לפעיל החברתי של יד התשעה".


"עצם בגרון"

לפני ארבע שנים החלו תושבים בשכונה להתארגן, במטרה לקדם פרויקט פינוי-בינוי, וביקשו מניסים להצטרף אליהם. "צצו בשכונה משרדי קבלן רבים, שהתחילו להחתים את התושבים. אז החלטנו להקים ועד שכונה חדש. פנינו לעירייה, אבל הם לא רצו לשתף פעולה. לחצתי עליהם, ותוך כמה חודשים עשו בחירות לוועד השכונה ונבחרתי לוועד".
בארבע שנים האחרונות, מדי יום, מסתובב שמוליק ניסים בשכונה ומתריע לעירייה על כל מפגע סביבתי. "לקחתי את החברות שלי בוועד באופן רציני ביותר", הוא מסביר.

ניסים מדווח על תאורת רחוב שאינה פועלת, על חול במדרכות, על צואת כלבים שלא נוקתה, על פחי אשפה שלא פונו, ועל כל דבר שבעיניו גורע מהנראות הטובה של השכונה. "קודם כל אני פונה למוקד, כדי שיטפלו. אם הם לא מטפלים, אני מתחיל לעשות רעש", הוא מסביר. הפכתי לכתובת של כל תושבי השכונה. הם שולחים לי תמונות של מפגעים בשכונה, במטרה שאטפל בזה מול העירייה. בשבילי הכל חשוב, אני עובר פנס פנס בשכונה. מדרכות שבורות או מלוכלכות — אני מתלונן על כל דבר, ולא מוותר להם. יש פנס רחוב שלא עובד, ואמרו לי נציגי העירייה שהפנס הזה גם לא יעבוד, כי יש בעיה בקווים. אז תפרקו את הפנס! התעקשתי. לא אתן שיעמוד פה עמוד תאורה כמו אנדרטה. אני לא מוכן לזה. אני לא מוכן לזלזול בשכונה".

בעירייה ככל הנראה לא מחבבים אותך.
"בהחלט, אני עצם בגרון שלהם. כבר נמאס להם ממני. במשך שלושה חודשים הייתי חסום מלפתוח קריאות באפליקציה. הם אמרו לי שהבעיה אצלי בטלפון. אני כמובן לא כל כך מאמין להם, אבל בסדר. נציגי העירייה כבר לא רוצים לדבר אתי. לא מגיבים להודעות שלי, או לפעמים סוגרים את הפניות שלי בלי לטפל. אבל הם נפלו על האדם הלא-נכון, ואני לא מוותר".

"אז יש אפליה ויש קיפוח והמשימה שלי היא להגיד לעירייה שיש מישהו שרואה הכל. בעירייה לא רוצים לראות אותי יותר, אני שומע אבל אני לא נעלב"

מדוע ההתעקשות הזאת על הדברים הקטנים?
"שכונת יד התשעה פורחת ומשגשגת בשנים האחרונות. הושקעו בה סכומי כסף רבים והיא משתנה לטובה. האוכלוסייה בשכונה משתנה, ומשהו טוב קורה פה. ועדיין, כמה שמשקיעים בשכונה, משקיעים בה פחות מאשר בשכונות אחרות בהרצליה. אלה עובדות. שתילי הפרחים פה זולים יותר מאשר בשכונות אחרות. השילוט בשכונה יד שנייה, בעוד בשכונות אחרות מחדשים בשילוט חדש ויוקרתי. הביאו לפה מרכז מוזיקה, אבל בפועל המחירים של החוגים גבוהים מדי לתושבי השכונה. בפועל, מרכז המוזיקה משמש יותר תושבי שכונות החוץ מאשר את תושבי השכונה. אז יש אפליה ויש קיפוח, והמשימה שלי היא להגיד לעירייה שיש מישהו שרואה הכל. בעירייה כבר לא רוצים לראות אותי יותר, אני שומע, אבל אני לא נעלב. למדתי לחיות עם זה. לא יסתמו לי את הפה ולא יסגרו לי דלתות".

ומה המשפחה שלך אומרת על הפעילות שלך?
"האמת שלאשתי קשה עם זה. היא לא אוהבת את מה שאני עושה, אבל היא סומכת עליי ומאמינה בי. היא יודעת כמה השכונה חשובה לי. כשהיא מייעצת לי לרדת ממשהו, אני מקשיב לה.

"אני איש של רעיונות. אני הולך ברחוב ויש לי רעיון לפעילות קהילתית. ערב לנשים, ערב לאמהות. ערב איסוף בגדים יש שנייה. אני משתף פעולה עם המתנ"ס הקהילתי ועם עמותת 'לב אוהב' שיושבת פה. אני דואג שהקהילה פה תפרח, ודואג גם לפעילויות קהילתיות, כדי לגבש את האוכלוסייה. לא מזמן עשינו יום הולדת לשכונה. חגגנו במתנ"ס. המטרה היא כמובן לאחד, לחבר, לגבש את כולם. ליד התשעה יש בעיה תדמיתית, ואני נלחם על זה. עובדי העירייה בסך הכל מסורים ועושים את עבודתם, אבל חבל שלא כמו ביתר השכונות. אז אני כאב הראש של העירייה. בסדר, זה שווה את זה. בסופו של דבר, החלום שלי הוא שכל תושב וילד בשכונה יחוש גאה לגור פה, ולא יתבייש להגיד 'אני תושב יד התשעה וטוב לי בשכונה'".

"ליד התשעה יש בעיה תדמיתית ואני נלחם על זה. עובדי העירייה בסך הכל מסורים ועושים את עבודתם, אבל חבל שלא כמו ביתר השכונות. אז אני כאב הראש של העירייה. בסדר, זה שווה את זה"


תגובת העירייה
מעיריית הרצליה נמסר: "העירייה משקיעה רבות בפיתוח המרחב הציבורי בשכונת יד התשעה. בשנים האחרונות עברה השכונה הליך מקיף שכלל פיתוח מדרכות, גינות ציבוריות ושטחים ירוקים. בשכונה נערכות שתילות עונתיות, ונפתחו מרכזי מיחזור לשיפור הטיפול באשפה הביתית. העירייה פועלת בשיתוף פעולה פורה עם ועד השכונה, וצר לנו שאותו חבר ועד פועל ממניעים שאינם ענייניים.

"לגבי המקלטים: כזכור, ההחלטה לפתוח מקלטים התקבלה בהתאם להערכת מצב של ראשי הערים בשרון. כל המקלטים הציבוריים שמחוץ לבתי הספר — נפתחו. יש לזכור, שעל פי הוראות פיקוד העורף, ההתגוננות במרחב מוגן אינה בהכרח בתוך מקלט, בהעדר אפשרות מיגון אפשרי גם בחדר מדרגות או קיר בטון".