לפני מעט יותר משנה, קיבלו חייו של ירון קליין, מדריך ירי במטווח בהרצליה, תפנית לא צפויה. בזמן נסיעה שגרתית אל הפחח, הוא החל לחוש ברע, ותוך כדי נהיגה לקה באירוע מוחי קשה. במשך חודשיים אושפז בבית לוינשטיין, ובמשך כחצי שנה עבר שם שיקום ממושך. השבוע, כמחווה למקום שהציל את חייו, הוא החל להתנדב בבית לוינשטיין. "המקום הזה הוא בועה מיוחדת בתוך היקום שלנו. כאן כולם שווים, אין שנאה, אין פילוג".

אירוע פתאומי

במהלך נסיעה למוסך הרגיש לפתע קליין ערפול, חוסר מיקוד של הראייה ותחושה משונה בפנים. "בדקתי אם דלף גז הפלפל שבתא הכפפות, אבל הכול היה בסדר. פתחתי חלון, סגרתי חלון, אמרתי שזה יטהר את האוויר ויעבור. המשכתי לנהוג בזהירות וכשהגעתי למחוז חפצי, כבר לא יכולתי לצאת מהאוטו".

ירון קליין. "אין מילה כזאת 'קשה'" | צילום: אסף פרידמן

ירון התקשר לאשתו, ותוך דקות ספורות בנו ואחיו התייצבו לצדו. הוא הובהל לבית החולים בילינסון, ושם בישרו לו שהוא עובר אירוע מוחי. מהשעות המעורפלות ההן יצא ירון לדרך קשה אך ברורה: להשתקם באופן המיטבי. שנה אחר כך, הוא מגיע לבית לוינשטיין כמתנדב פעיל וכאדם שניצח, ועודנו מנצח, בקרב האישי למען שיקומו.

"האירוע קרה בשבת בבוקר. במוצאי שבת כבר שותקתי לגמרי, וכבר לא יכולתי לדבר. כל צד שמאל לא עבד". מבית החולים בילינסון הוא הועבר היישר לבית לוינשטיין, ושם אושפז במחלקה לשיקום מוחי ג' במשך חודשיים, באשפוז מלא. 

מה הייתה הנקודה הכי קשה לך בתהליך?

"אין מילה כזאת קשה. יש קל יותר וקל פחות. כשאומרים על משהו שהוא קשה זה אומר שקיים סיכוי שלא תוכל לעשות אותו, ואנחנו יוצאים מנקודה שהכול אנחנו מצליחים".

ונקודת שבירה? 

"הייתה לי שבירה מנטאלית של חמש דקות, ביום השלישי בבילינסון. שאלתי 'למה דווקא אני, מה עשיתי?'. אחרי חמש דקות זה עבר לי. כשאנחנו יוצאים מתוך הריסות, אין לנו היכולת לדעוך".

בתום תקופת האשפוז המלא, חזר קליין לביתו, במתכונת של אשפוז יום בבית החולים: "אנחנו מגיעים הביתה והחדר שלי בקומה שנייה. אמרו לאשתי לסדר את הסלון שאני אוכל לישון שם. ואני לא הסכמתי ועליתי. כוח הרצון הזה נותן המון כוח".

המגבלות היו רבות: "אסור היה לי לאכול בהתחלה כי היה לי בעיית חנק. פתאום מגישים לי בבית רק דברים רכים, ואני שואל 'איפה הדברים שאני רוצה לאכול?'. אשתי לא ידעה איך לצאת מזה".

לתת בחזרה

בתום ארבעה חודשים של אשפוז יום, חוזר ירון מדי שבוע לבית לוינשטין, אך הפעם — מהצד השני: "עוד באשפוז יום ידעתי שאני רוצה לבוא לפה ולהתנדב. למקום שמקבלים בו כל כך הרבה כלים, דרך, הכוונה, טיפולים לא קלים, אני חושב שצריך לדעת לתת חזרה. ואם אפשר לתת חזרה — אני נותן", הוא מסביר.

מי שלא מכיר את סיפורו, יכול לטעות ולחשוב שמדובר באחד מאנשי הצוות. "אני מסייע לשרה, שהיא מזכירת היחידה לאשפוז יום, ומקבל את המטופלים".

בית לוינשטיין | צילום: צביקה טישלר

הוא יושב בקבלה ומברך את כולם לשלום ומעודד את החולים. "זה הגיע למצב שמשפחות מתקשרות אליי ואומרות 'אבא עבר אירוע, הוא בחדר הזה והזה, אתה יכול לבוא לעזור?"'.

לא קשה לך לראות את זה מבחוץ?

"להיפך, זה אפילו עושה לי טוב ומחזק אותי, כמו כדור. עצם זה שאני יכול לעזור היום לאחרים מציב אותי בפוזיציה אחרת".

בתוך בית החולים, גילה קליין עולם הנקי מכל שסעי החברה שבחוץ. חרדים, דתיים, ערבים, אנשים מכל קצות העולם — כולם מקדישים את עצמם יחד למען מטרה אחת — גוף ונפש האדם. "כשאני מגיע לכאן ומחנה את האוטו בחוץ, אני נרגע. כי המקום הזה הוא סוג של חממה למטופלים, הוא בועה אחרת מהיקום שאנחנו חיים בו. אין פה הבדלי דת, גזע, לאום ומין. כולם שווים. זה יותר מדו-קיום. זה אחווה ושיתוף. אולי מי שמדבר על גזענות ודוחף לפלגנות — שיבוא ויהיה פה כמה ימים. שיבוא ויראה מה כן צריך לעשות. צריך להשקיע אנרגיות במקומות טובים. אני חושב שהמקום הזה הוא בית ספר לחיים".

יחס לנכים

מאז האירוע קליין ער לנושא של הנגשת נכים. הצליעה שממנה הוא סובל מפגישה אותו עם הסוגיה מקרוב. "תמיד הייתי ער לנושא של הנגשה, אבל עכשיו הרבה יותר. עד היום אני עדיין תומך במאבק הנכים, וחושב שלא עושים די למען האוכלוסייה הזאת. הנושא כאוב מאוד, כי אם אנחנו רואים עד היום מכוניות אזרחיות חונות בחניות נכים סימן שיש בעיה. כשאני רואה רכב שיש לו תו נכה חונה בחניית נכים, וממנו יוצאת בחורה ומקפצת לה לבית קפה, זה מכעיס אותי מאוד".

עד לאירוע המוחי, עבד קליין כמנהל במפעל הפלסטיק של בנו, וכמדריך ירי במטווח בהרצליה. השיקום מאפשר לו לחזור למטווח ליום בשבוע. "אני מגיע לשם כל יום חמישי ומעביר מעט הדרכות, בעיקר כדי לשמור על הכשירות שלי. זה מעייף מאוד. הגוף כבר לא יכול לעשות את אותו המאמץ כמו בעבר. חצי גוף שלי חלש ואני מתעייף מהר מאוד".

אתה מרגיש שמסתכלים עליך שם עכשיו בעין שונה?

"אני לא מייחס לזה חשיבות. מסתכלים עליי בגאווה, אני עובד שנים במטווח ומחבקים אותי כשאני מגיע. רציתי להקים קבוצת נכים לספורט הקליעה, אבל צריך את הנפשות שירצו להשתתף בזה".

יותר רגשן

את חג ראש השנה שעבר הוא העביר באשפוז. "יצאתי לארוחת חג אצל הבן שלי עם הליכון, וכל מה שרציתי זה שלא יתייחסו אליי בצורה מיוחדת".

מה הדבר הכי חשוב שלמדת בשנה הזאת?

"כמה כוח יש לתינוקות. בשבת הראשונה שהייתי בבית, הנכדה קראה לי 'סבא בוא, סבא בוא'. תמיד הייתי משחק אִתָה, ועכשיו לא יכולתי. אמרתי לבן שלי שיביא את כל הכריות וישים מתחתיי ואני אפול עליהן. צד שמאל שלי לא עובד, ואני משחק אִתָה. ואז אני צריך לקום ומאיפה יש לי הכוחות אני לא יודע, אבל אני קם. ואז אני עוד פעם נופל ועוד פעם קם", הוא מספר בהתרגשות.

ד"ר דבורה אשר, מנהלת המחלקה לשיקום מוחי ג', בבית החולים לוינשטיין, נזכרת ביום שקליין הגיע: "ירון הגיע אלינו לאשפוז במהלך אוגוסט 2018. איש צעיר, בריא, ספורטיבי, ללא מחלות רקע שלפתע, באמצע כל העשייה, עבר אירוע מוחי. אני זוכרת בירון כבר מההתחלה, שילוב מיוחד של תקווה ונחישות רבה לעבודה ותרגול לצד ריאליות והבנה שהיה אירוע מוחי משמעותי. ולצד אלו חיוך תמידי, נועם הליכות, התעניינות אוטנטית באחר, הקשבה ויכולת להביט במציאות מזוויות רבות.

"חלק מהשבירה המנטאלית שלי עוד בבילינסון היה התהייה איך ארים את הנכדים שלי. יום אחד הם באו לבית לוינשטין וישבנו פה בכניסה. הנכדה רצה אליי והאינסטינקט זה להושיט את הידיים, הצלחתי להרים אותה. כאב לי מאוד, אבל זה היה שווה".

קליין הוא סב לשני נכדים, ונשמע כי השנה החולפת לימדה אותו רבות עליהם. "כל החלק השמאלי שלי נולד מחדש, וזה רק מראה איך תינוק מתפתח. מאפס. המוח לומד מחדש. עוד שינוי שחל בי הוא, שמאז האירוע אני הרבה יותר רגשן. אם פעם הייתי אדיש לכל דבר, היום אני לא. דברים שפעם לא התייחסתי אליהם בעבר, מעלים בי דמעות היום. אני מוצא את עצמי רואה טלוויזיה ופתאום דומע".