אני אוהב את יום שישי. יש מן משהו מוזר להפליא שקורה ביום הזה שגורם לכל פעולה שאני עושה להפוך לאיטית יותר, רגועה יותר.  ניסיתי כמה וכמה פעמים למלא את ימי השישי שלי במשימות שלא הספקתי במרוץ השבוע שהיה. פעם אפילו גם העזתי לקבוע ביום הזה פגישות עבודה והיכרות עם הורים ליהלומים הזקוקים לליטוש. זה לא עבד. בכלל.  

אז אחרי שהבנתי שיום שישי יותר חזק ממני, החלטתי שאני לא מתעסק איתו ופשוט שובת מכל מלאכה. סיכמתי עם עצמי שאני הופך להיות מבקר של בתי קפה ליום אחד יחד עם ירדן. בשישי האחרון הלכנו לשבת בבית קפה מעולה עם קו ראשון לחוף הים. וכיאה לבית קפה שכזה גם התור בו היה יאה. לא ויתרנו וחיכינו בסבלנות שלא מביישת ילד בגן שהובטח לו שיוכל לשמור חילזון שמצא בארגז החול אם יתנהג יפה, עד שבסוף נכנסנו והתמקמנו בשולחן עגול לשניים שממש לידו ניצב שולחן מרובע ובו ישבה משפחה מקסימה של אמא אבא בן ובת. עד שהמלצרית הגיעה אלינו, הסתכלתי עליהם. 

אילוסטרציה. צילום: shutterstock

הילד היה באזור השנה העשירית לחייו ואילו הילדה נראתה בשנה השישית. לכל אחד מהם היה טלפון משוכלל להפליא עם כיסוי שעוד יותר הפליא. במרכז השולחן סמוך לקרף הלימונדה ובין מתקן הסוכר עמד בגאון ובמצב ׳הכן׳ טאבלט מאובזר במיטב השיפצורים, שבהחלט הפכו אותו לטאבלט מבצעי שבקלות היה יכול לשמש את ראש חטיבת הסייבר של צה״ל. האמא הייתה נראית בעיצומה של שיחת טלפון. במקביל ובתזמון של כל 20 שניות בערך, היא הסיתה את הטלפון לחצי שניה והפצירה בילדים להפסיק לשחק בטלפון ולהמשיך לאכול כי ״תכף ייגמר ויפנו לכם הכל מהשולחן ובבית? אין אוכל!". ראשו של האבא היה ממוקם עמוקות בתוך עיתון כותרת מאיים ומבשר רעות כרגיל, ובצורה אוטומטית היה מגיח החוצה בכל פעם כשהאמא הייתה מפצירה בילדים ומחזק את דבריה תוך המלצה חמה שהייתה בעצם חזרה סיסטמתית על המשפט שלה - רק בטון שלו. 

והילדים? ממשיכים בשלהם. מדי פעם אחד הילדים עשה טובה ליקום ולעובדים במטבח ומפנה עצמו לנגוס בערימת הפנקייקים העצומה שעמדה מולו בתוך שמיכת קצפת שכל מבוקשה היה להיגאל מייסוריה. בשלב מסוים הם קמו והלכו. 

ביקשתי מירדן, שראתה שאני קרוב לסגור את הדקה הרביעית לצפייה, לתת את דעתה על שהתרחש בשולחן הדיגיטלי נטול התקשורת.

״זה מוזר, מרגיש כאילו לאף אחד לא אכפת מהשני שם. תגיד, אולי הם לא ההורים של הילדים והם הדודים או החברים של ההורים? לא יתכן שהם לא מדברים כמעט״.  

עניתי לה, את מה שאני כותב לכם: אתם המראה של הילדים שלכם. המשפט "כשאבא מביט על ילדו הוא פוגש בעצמו, וכשילד מביט על אביו הוא רואה את עתידו״"נכתב בדיוק לרגעים מהסוג.   

בלתי אפשרי לצפות שהילד יהיה מעורב במתרחש סביבו ושותף פעיל כשהמבוגרים מעליו משדרים לו אחרת. כשאתם מעבירים את הבילוי המשפחתי עם הראש בנייד ובענייני העבודה, אל תתפלאו אם ילדכם מקנה לכם לעיתים קרובות את ההרגשה לפיה אתם לא מעניינים אותו, לא אנשי סודו ולא מועצת החכמים איתם ירצה להתלבט על בעיות שמעסיקות אותו - הלא אתם יוצרים את המצב הזה בכך שאתם נותנים לו את ההרגשה שהוא "בחירת  ההתעסקות השנייה" שלכם, ושהישיבה איתו היא רק "כבדרך אגב".

ילדים להורים כאלו בעלי פוטנציאל גדול לפיתוח רגשי נחיתות והלקאה עצמית במהלך החיים. אנא מכם, ברגע של בילוי משפחתי תסמסו לבוס שאני אישית ביקשתי שישחרר אתכם לשעתיים. שעתיים של בילוי משפחתי במילון המונחים שלכם, זה עולם שלם במילון המונחים של הילדים שלכם. 

כשאתם מאפשרים לילדכם לסחוב איתם לכל מקום את ״משככי התודעה הטכנולוגים״ שרכשתם להם במיטב כספכם ולהשתמש בהם ללא גבול והבחנה - אתם האחראיים היחידים להעצמת ה׳ניתוק׳ שהולך וגדל בהם. ו׳הניתוק׳ הזה? כולל בתוכו לא מעט ניתוקים שגורמים לילד שלכם להישאר מאחור, ולמצפון שלכם לעבור קדימה ברבות השנים כשהסדקים מתגלים.

זכרו שכיום, ובעקבות טשטוש הגבול הטכנולוגי שנוצר, קו דק ושקוף עובר בין הורה ׳מועיל׳ לבין הורה ׳מזיק׳.  אם כבר החלטתם לצאת ולבלות הודיעו מראש לילדים שבזמן הבילוי אין שום מסך על השולחן, ושבמקום אפשר לדבר על כל מיני דברים ואפילו לשחק משחק משותף ומשפחתי בזמן ההמתנה לאוכל. לאלה מכם שמרגישים שהם חייבים ל׳קנות שקט׳ בכל מחיר כי אחרת הילד ישגע וישתגע - החליטו על משחק או חוברת צביעה שניתן להביא למקום הבילוי או לחילופין, בידקו עם החברים מי מהילדים שלהם זורם למשחק.

זכרו - ילד שגדל עם גבולות הוא ילד בריא.  

אליסף, אימון להצלחה לילדים בכל הצבעים. מיילפייסבוק